תקציר:
כמה כלבים, לפעמים אחד, לפעמים יותר, שננטשו בהסגרים או ברחוב בגילאי 16-17, מקבלים תנאים מושלמים בתקופה האחרונה של חייהם. מאחוריהם סיפורי חיים קשים, אבל עכשיו הם אהובים ורצויים, ויידעו שהם כאלה עד הרגע האחרון ממש.
"שמחת זקנתי" הוא הפרויקט ההתנדבותי שלנו, מה שאומר שאנחנו תורמים את המקום, את הטיפול (עד כה כל השִׂמְחָתוֹנִים נזקקו לטיפול סיעודי צמוד לתקופה ארוכה) ואת כל האהבה שבעולם – ואנשים טובים עוזרים במימון טיפולים וטרינריים, תרופות ומזון.
ובהרחבה:
במשך עשר השנים שבהן עבדתי בבתי מחסה, טיפלתי באלפי כלבים וחתולים. לרבים מהם מצאתי בית. מאחרים נפרדתי בנסיבות משמחות פחות. לפעמים הם היו זקנים. לפעמים חולים מאוד. לפעמים הגיעו שבורים מכדי להמשיך לחיות. כמה מהם מתו אצלי בידיים. העצב שלהם מת איתם – ושלי נשאר איתי. העצב על מי שננטש בתא קר, בכלוב, על רצפת בטון. מי שנשאר למות לבד.
לכן החלטתי שזו המתנה שאני רוצה לתת להם: לא למות לבד. לדעת שהם אהובים ורצויים עד הרגע האחרון. וכאלה הם יהיו, כי אי-אפשר לרמות כלב.
נכון, הרגעים האחרונים אף פעם לא קלים. אבל את כל הרגעים שמובילים אליהם הבטחתי לעשות טובים ושמחים עד כמה שרק אפשר.
מתוך זה, כשהקמנו את בית גיל הזנב, היה חשוב לנו להשאיר בו מקום גם לאלו שמזלם לא שפר עליהם. כך נולד פרויקט ההוספיס ללא-כוונת-רווח שלנו, המיועד למספר קטן (כיום אחד או שניים) של כלבים קשישים שננטשו בגילאים מופלגים.
במסגרת הפרויקט עד כה חיו איתנו ונפטרו בשיבה טובה צחי, דזי, תָּם, מרגו, אפרוח, אוגי ותותי.
הכלבים שמגיעים לפה לא מחפשים בית, אלא נשארים איתנו עד הסוף, לפעמים שבוע, לפעמיים שנתיים. התקופה שלהם פה אמורה להיות הכי יפה וטובה עבורם (עצוב לחשוב כך, אבל עבור כמה מהם מדובר בתקופה הטובה בחייהם). הם מקבלים פה את התנאים הכי טובים ומפנקים, מקבלים את כל הליטופים ותשומת הלב שהם יכולים להכיל, אוכלים אוכל טעים ומזין, מקבלים חטיפים שווים, ישנים בחדרים ממוזגים על מיטות רכות ובעיקר – אהובים מאד.
במותם נקברו כולם בבית הקברות לחיות בקידרון.
חשוב לי להדגיש – אנחנו לא עמותה ואין לנו בית מחסה. יש לנו פנסיון ביתי בתשלום לכלבים קשישים, לתקופות קצרות או ארוכות. הכלבים של פרויקט "שמחת זקנתי" הם ההתנדבות שלנו.
הואיל והמקום בבית מוגבל, ואנחנו רק שני אנשים, שגם צריכים להתפרנס, הפרויקט מוגבל בהיקפו: הטיפול בכלבים הסיעודיים תובעני מאוד (רוב הכלבים שלקחנו במסגרת הפרויקט היו עיוורים או כמעט-עיוורים, רובם לא מסוגלים כבר ללכת בכוחות עצמם ליותר מכמה צעדים וגם לא לשלוט בסוגרים). זו גם הסיבה אני נאלצת לסרב מדי יום, בלב שבור, לפניות של אנשים שמבקשים שניקח לכאן עוד ועוד כלבים קשישים נטושים. הלוואי שיכולנו, אבל כמו שידוע לכל פעיל או פעילה בתחום, מספיקים כמה ימים כדי למלא את הבית בעשרות כלבים נטושים. מעבר לעבודה הקשה, מדובר בבית פרטי, לא בכלבייה – כך שעקב מגבלות המקום, כל כלב נטוש שנכנס לפה תופס מקום של כלב פנסיון, ואם פעולת הפנסיון לא תתאפשר, זה יביא את הקץ על הפרויקט כולו.
אמנם זה לא קל, להיפגש ככה וכבר להיפרד, וכך שוב ושוב, אבל אם יש דבר חשוב בפרויקט הזה, זה הדבר: לפתוח בפניהם את הלב, באמת, ולתת להם לדעת שהם אהובים ורצויים, גם אם נהיה יחד רק לרגע קצר וגם אם הצער שלנו ארוך לפעמים גם מן התקופה שהיתה לנו יחד.
אולי להם זה כבר לא משנה, אבל לנו חשוב שיהיה מי שיצטער באמת ובתמים על לכתם, ושיזכור אותם באהבה כך שימשיכו לחיות בלב שלנו – ושלכם.
חשוב לי להדגיש שאנחנו לא פה בשביל להאריך את חייהם של כלבי הפרויקט סתם כך. הכלבים שאנחנו לוקחים כבר בסוף דרכם, בני 16 ו-17. לנו ניתנה הזכות ללוות אותם בחלק הזה של הדרך, להנעים את זמנם כמה שאפשר ולתת להם למות בידיעה שהיו אהובים. במקרה שיתחילו לחוות כאב פיזי או סבל מנטלי משמעותיים, שאי-אפשר לטפל בהם בצורה שתבטיח להם עוד ימים של שמחה נטולת מכאובים, נפנה לווטרינר/ית ונעזור להם לשים סוף לסבל. אנחנו לא מאמינים במתיחת הסבל, אלא בחיים בכבוד ובמוות בכבוד. אנחנו מבטיחים לספק את כל הטיפולים האפשריים לכל מכאוב שאפשר לטפל בו, ומקווים שנדע לשחרר כשזה כבר לא יהיה אפשרי.
איך ניתן לתמוך?
* הוראת קבע או העברה חד פעמית לחשבון הבנק (הנפרד משלנו) של הפרויקט:
מורן כהן, בנק הפועלים (12), סניף 536, חשבון 208336
* אפליקציית ביט או פיי 054-2031977
* פייפאל: moran.cohen@gmail.com
* ישירות למרפאה הווטרינרית שכלבי הפרויקט מטופלים בה: מרפאת "כל חי" ברחובות, 08-9358535 (להגיד למי שעונה שמדובר בתרומה לפרויקט "שמחת זקנתי" של בית גיל הזנב)
שתי הערות לסיום:
– אם תורמים, אשמח שתעדכנו אותי כדי שאוכל לשמור על הרישומים מסודרים, להגיד תודה רבה ולשלוח קבלה במייל (אם תרמתם – שלחו לי פרטים וכתובת מייל בבקשה);
– חשוב לדעת! אנחנו לא עמותה, ולכן לא מדובר בתרומות בכל הנוגע להחזרי מס (אנחנו נשלם מע"מ על הסכום הנתרם ואתם תקבלו קבלה, כמובן, אבל לא תוכלו להזדכות עליה לפי סעיף 46).
תודה מכל הלב 
מורן, אסף וכלבי שמחת זקנתי
_______________________
לזכרם של השמחתונים שלנו:
צחי חולץ ממשפחה מזניחה על ידי "למען הכלבים שבצל" כשהיה בן 16 וחי איתנו שנתיים וחצי. הגיע אלינו עיוור, עם רגל עקומה בגלל שבר שלא טופל, וכל מגע הכניס אותו ללחץ. זכינו ללוות אותו בין דצמבר 2016 ועד יומו האחרון במאי 2019. צחי אהב לדדות בחצר, לנבוח על פרפרים ולאכול ממתקים רכים בפה ללא שיניים.
• נפרדנו מצחי במאי 2019:
תָּם, בן 17. הגיע אלינו בחודש מרץ 2017 דרך "אילת אנימלס" אחרי שהסתובב ברחובות נטוש ואומלל, עיוור וחירש, עם מעט מאד שיניים וזנב שבור. כשהגיע לפה גילינו כלב מתוק מאין כמוהו, שמוכן לתת לאנושות הזדמנות שנייה וללקק לה את האף. גילינו גם שהוא סבל מגידולים שפירים אך מכאיבים בפי הטבעת (אדנומה פריאנלית), ובזכות התרומות שלכם הוא עבר ניתוח לטיפול בבעיה, לצד טיפול שיניים מקיף (כולל סגירת שתי פיסטולות בפה). תם היה עיוור ודמנטי, אבל נהנה מחייו. תחביביו העיקריים היו ליטופי סנטר, אוכל טעים, ולהתגלגל ולגרד לעצמו על הגב בהתלהבות משמחת.
• נפרדנו מתם בדצמבר 2018:
דזי הנפלאה הגיעה לפרויקט אחרי חיים איומים והפכה לילדונת אהובה ומבדחת. לצערנו זכינו בה לחצי שנה בלבד עד שקרסה, אבל זו היתה חצי שנה משמעותית עבורה וגם עבורנו. אנחנו מתגעגעים אליה עדיין.
• נפרדנו מדזי ביולי 2017:
מרגו, בת 17. הגיעה אלינו באוגוסט 2017, אחרי שהוצלה על ידי "הרצליה אוהבת חיות". מרגו סבלה משלל בעיות שמקורן בחיי הזנחה ממושכים ובזיקנה. בין השאר היתה עיוורת כמעט לגמרי, והיו לה רצועות צולבות קרועות בשתי הרגליים האחוריות. למרות זאת, היא נהנתה לטייל על הדשא, לישון, לאכול ממתקים ולקבל גירודים באוזן.
מרגו הלכה לעולמה בספטמבר 2018 ונקברה, לצד שאר כלבי הפרויקט, בבית הקברות לחיות בקידרון.
אפרוח, בת 16.5, הגיעה אלינו בנובמבר 2017. במשך השנים שלפני כן היתה כנראה סגורה בחדר חשוך ומעופש, מוזנחת ומטונפת, עושה צרכים על עצמה. רגליה ועיניה התנוונו כמעט לגמרי מחוסר שימוש ונראה שלא ראתה אור יום כבר שנים. שבועות ספורים אחרי שהגיעה אלינו – התחילה לפרוח. היא קיבלה שלל טיפולים (בין השאר היו לה בעיות קשות בעיניים וכן בעיית כליות כרונית שהצריכה עירויים יומיים), אבל היתה מאושרת.
בספטמבר 2018 היא נפטרה.
• נפרדים מאפרוח:
אוגי:
אוגי היה איתנו רק שבועיים וחצי. הוא היה בן למעלה מ-17, וככל הנראה, עם גידול במוח.
הוא בילה פה לצדנו, התפנק בשמחה, אכל היטב והסביר פנים לאורחי הפנסיון ולשאר דיירי הבית. קיווינו שיש לפניו עוד הרבה ימים יפים. אבל כשמצבו התדרדר באופן משמעותי והחלטנו לא לתת לו להמשיך לסבול (אנחנו יודעים שזה נושא קונטרוברסלי, אבל אנחנו מאמינים שיש מקרים שבהם יש חסד אמיתי בהמתת חסד, ושלפעמים זו ממש מתנה שאנחנו יכולים לתת לאהובים שלנו).
• נפרדים מאוגי:
תותי:
תותי חיה איתנו 14 חודשים, שהסתיימו בתחילת דצמבר 2019. בגיל 17 תותי מצאה עצמה ללא בית וללא אף אחד שרוצה בה. היא באה לחיות איתנו, הצחיקה אותנו המון עם הציוצים הרעבתניים שלה ועם הפרצופון המתוק והמעוך שלה.
• נפרדים מתותי:
