לזכרה של פרפר שלי, זנביתי הקטנה

אימצנו אותה לפני חמש שנים, בערך.

אני כותבת "אימצנו", אף שבעצם לקחנו אותה לאומנה והיא פשוט נשארה, כמו רבות מן האומנות שלנו. מתברר שאנחנו לא כל כך טובים בפרידות.

הערכנו שהיא בת עשר, פחות או יותר. עשר השנים האלה עברו עליה בהזנחה נוראה, והותירו אותה פריכה, רגישה ונידפת. היא פחדה מהכל: כל הרעשים, כל הרחשים, כל התזוזות, כל האנשים, העולם כולו.

אני לא יודעת אם בכלל היתה אי-פעם מחוץ לגדרות הגיהינום ההוא. אולי זו היתה הפעם הראשונה שגילתה שיש עולם שלם מחוץ למכלאה. כך או כך, במשך זמן רב היא היתה במצב של סטרס כמעט קטטוני.

אף שבשלב הזה כבר הייתי מטפלת התנהגותית מנוסה במשך שנים, בעיקר עם כלבים ניצולי התעללויות והזנחה, תהליך רכישת האמון שלה ושיקומה הנפשי היה אחד התהליכים הממושכים, העמוקים והמתגמלים שעברתי עם כלב כלשהו.

מיד כשהגיעה לכאן ניכר היה כמה עסוקה היא. על כמה דברים היא חושבת, ואיך היא מתכננת כל צעד. איך היא בוחנת את הסביבה ומחשבת בדיוק את המסלולים שיביא אותה מהדלת אל הגינה, מהגינה אל הבית, מדלת החדר בחזרה אל המיטה הבטוחה.

בתחילה אפשר היה למצוא אותה בעיקר מצונפת בפרווה של דורי. אולי זה היה לקח החיים שעברו עליה: למצוא כלבה גדולה ממנה, שאפשר יהיה להתחבא בחיקה עד שהאנשים ילכו. אחר כך, אחרי שדורי מתה, אפשר היה לגלות אותה מחופרת בחיקה של עוגייה – וכשלא היתה ברירה, אפילו פופאי הזעירה והקשישה היתה לה למגן.

עבר זמן עד שבחרה בי להיות אמא שלה, החיק הבטוח שלה, אבל מרגע זה ואילך היא היתה לי לזנב. המבט האוהב שלה ליווה אותי כל הזמן, לאורך כל היום והלילה. אם יצאתי לרגע משדה הראייה שלה, תמיד מצאה את המסלול הכי מהיר לחפוז בעקבותי בטפיפותיה הקטנות ולמצוא מקום סמוך להתכרבל בו. היא היתה מחוברת אלי בכל נימי נפשה, ואני – אליה.

השנה האחרונה היתה קשה. עמוסה בפרידות מכלבים אהובים. בחורף הקודם מתו בזו אחר זו בנות הלהקה הפרטית שלנו: פופאי אהובתי, צ'רלי, בכורתי, ועוגייה, אחות-ליבי, שכבר היו שלושתן בנות יותר מ-17. גם לאחר מכן נפרדנו ממספר לא מתקבל על הדעת – על הלב – של כלבים קשישים אהובים שחיו איתנו בבית גיל הזנב – מי שבועות ספורים, מי חודשים ארוכים.

במשך כל השנה הזו, פרפר סבלה מבעיות לב ודם. סעדנו אותה תקופה ארוכה. על המקרר עדיין תלויות הטבלאות עם כל גרם שאכלה, עם כל תרופה או תוסף שהסכימה לקחת. ניסינו למצוא איזון הגיוני בין הצורך להעביר אותה בדיקות לא-נעימות ולתת לה תרופות גם כשלא רצתה לבין חוסר הרצון שלנו לשבור את האמון שלה, אליו אף פעם לא התייחסנו כמובן מאליו.

זה היה קשה ועצוב ומפרך, ובשמחה הייתי עושה את זה שוב.

ועכשיו היא מתה.

היא היתה הזנב הפעוט שלי, הנבון, הרגיש, עם הפרצופים המצחיקים בתבל.

ואולי אני בכלל הייתי הזנב שלה.

את השיר הזה, שכתבה לאה גולדברג, אני מעלה כאן לזכרה.

אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ

אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.

אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ

אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.

אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת

בְּדִידוּתֶךָ

אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.

כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו

בַּקָּרָה,

אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ

וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.

בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.

לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע –

אַל תִּירָא.