השבוע נפרדנו גם מזארה, שמתה בגיל 15, חבוקה בזרועות משפחתה. היא היתה ענן מתוק של טוב לב ורכות והיא תחסר לנו מאד 
אנחנו מוצאים נחמה בכך שזארה חיה אהובה ומתה אהובה, וזה בעצם כל מה שאנחנו מבקשים גם לאהובינו וגם לעצמנו 
Noa Shahar
עכשיו, כשאנחנו מתחילים לאט לאט להתרגל לחסרונה של זארה שלנו, הגיע הזמן להודות למי שהפכה את החודשים האחרונים של חייה לנעימים בהרבה משיכלו להיות – מורן מבית גיל הזנב – פנסיון ביתי ובית אבות לכלבים קשישים. אין סיכוי שאצליח לתאר את המקום הזה שהוא פשוט גן עדן לכלבים קשישים (וגם לחתולים!), פשוט הכנסו לדף שלהם ולא תאמינו… אספר רק כמה הם הקלו ועזרו לזארה ולנו. בתקופה האחרונה זארה כבר התקשתה ללכת, היא היתה נופלת הרבה וברוב הפעמים היתה זקוקה לעזרה כדי לקום. כך קרה שכשהיא נשארה לבד בבית היינו חוזרים ומוצאים אותה שוכבת על הרצפה ובוכה בחוסר אונים. למזלנו אני עובדת מהבית בשעות הבוקר כך שרוב הזמן היא לא נשארה ללא השגחה, ועדיין בימים של פגישות או סידורים של כמה שעות מחוץ לבית מצאנו את עצמנו מתמרנים כדי לא להשאיר אותה לבד לזמן ממושך. בדיוק אז שמענו על בית גיל הזנב וההרגשה היתה שהמקום הזה נפתח במיוחד בשביל זארה:) התחלתי להביא אותה לשם בבוקר וכשחזרתי בצהריים הייתי לוקחת אותה איתי הביתה. זה ישמע מצחיק אבל ההרגשה היתה כמו לאסוף ילד מהגן כשהוא ממש אוהב את הגן… בכל פעם מחדש אפשר היה לראות על זארה את ההנאה מהיום שעבר עליה – מהטיולים בחצר הכיפית, המפגש עם החברים הקשישים והכי הכי – האהבה האין סופית של מורן ושל אסף (בן זוגה המסור לא פחות), שפשוט מקדישים את חייהם למטרה הכל כך חשובה הזאת. אז באמת שאין לי דרך להודות, אני יכולה רק להפיץ את הבשורה ולספר על המקום הנפלא הזה (שממוקם במושב ליד רחובות) לכל מי שיש לו כלב קשיש או מכיר מישהו כזה.
מוזמנים/ות לשתף.
בתמונות: זארה בשניים מהרגעים המאושרים שמורן העניקה לה
