לא קל לכלב קשיש להגיע לבית זר. ביום הראשון בפנסיון הם כמו ילדים בגן חדש: הפנים שלהם תמהות. לפעמים מבולבלות. חלקם יחפשו מיד את קרבתנו וישמחו לליטוף. אחרים זקוקים לזמן רב יותר – בייחוד אלה מביניהם שאומצו אחרי תקופה ארוכה של בדידות, התעללות או הזנחה. כך או כך, בימים הבאים הפנים האלה, המעוטרות שיבה, ילכו ויתרככו, ילכו וישתמחו.
אלה הדיירים של בית גיל הזנב. כולם קשישים. יש בהם אורחים שהגיעו לפנסיון וחוזרים הביתה בקרוב אחרי ששהו פה כמה ימים או שבועות. לצדם יש חברים של קבע במשפחה – כמה מהם שלנו, אחרים תושבי בית האבות לכלבים או חברים בפרויקט ההוספיס שלנו לקשישים נטושים, "שמחת זקנתי".
לא כל התמונות כאן מחמיאות או מעלות חיוך. לפעמים יש להם שערות לבנות ועיניים רכות, לפעמים החיוך כבר חסר שיניים והעיניים עכורות. אבל ככה הם יפים בעינינו. אנחנו רוצים לכבד את הזיקנה שלהם, לא לייפות, לא לרטש ולא לערוך אותה. אנחנו מכבדים את הנסיונות הנוגעים ללב שלהם לשמור על עצמאות ועל כבוד עצמי – בין אם הם מוצלחים ובין אם לאו. זאת זכות גדולה, ללוות אותם גם בתקופה הזאת. לתת להם לדעת שהם אהובים ורצויים. לתת להם לעשות לבד כל מה שהם רוצים ויכולים, ולעזור להם בכל הסבלנות, המקצועיות והכבוד בכל השאר. גם לעצמנו לא היינו מבקשים פחות.
