דברים שלמדתי מפופאי:

בזמן השיפוץ היו פה אינסוף אנשי מקצוע וכולם עשו יופי של עבודה, אבל קרדיט מרכזי על התכנון מגיע דווקא לפופאי: הצ'יוואווה הקטנטונת שאימצנו כשהיתה בת 15, אחרי חיים עתירי סבל והזנחה. היא עיוורת וחירשת, חובבת התכרבלויות ומלאת הדרת כבוד. כמעט אין יום שבו היא לא מלמדת אותי משהו על כלבים, על החיים ועל בכלל.

וכך גם בעניין התכנון של בית גיל הזנב – מהרמפה בחצר, דרך מרצפות נגד החלקה בבית ובמרפסת ומדרגות או דרגשים שמאפשרים עליה לספה או למיטה באופן עצמאי ועד בריכה קטנה שאפילו כלב בכסא גלגלים יכול להיכנס ולצאת ממנה לבד.

הכול תוכנן והוקם באישור פופאי, שלימדה אותי את הדבר הכי חשוב: היא לא רוצה שיעשו דברים בשבילה. כן, היא קטנטונת ונידפת ושברירית, וממש מתבקש לעשות עבורה הכול – אבל היא רוצה לבד. אמנם צריך להרים אותה במדרגות, אבל כשמגיעים לחצר היא רוצה ללכת לבד, לשוטט קצת, לרחרח את העניינים (ואם מדי פעם היא נתקעת באיזה מכשול שלא ראתה, היא פשוט משנה כיוון וממשיכה הלאה. היא כלבה חדורת מטרה).

כמו בני אדם, כלבים נוטים לאבד ביטחון בעקבות עמעום החושים שמגיע עם הגיל. אבל העובדה שפופאי עדיין עושה בעצמה כל מה שהיא יכולה חשובה גם למצבה הגופני וגם לשמחת החיים שלה. בדיוק כמו עם אנשים. צריך רק להכין לה סביבה שתאפשר את זה בצורה נוחה ובטוחה – ובשביל זה אנחנו פה.