עוגייה שלי, אחות לבי. הכול חסר בלעדייך

אני לא רוצה לכתוב הספד. לא רוצה לעבור על תמונות ישנות שלה. לא רוצה להסביר כמה חד-פעמית ומשמעותית היא היתה לנו – ולא פחות מזה, לפרפר.

העוגייה שלי איננה, והעיניים הטובות שלה לא יביטו בי יותר לעולם.

נפגשנו לפני 12 שנים, כשהגיעה שבורה לגמרי לבית המחסה של צער בעלי חיים ירושלים, שם עבדתי אז. היא היתה מטונפת, כולה ראסטות וגושי טפילים.

שנה שלמה עברה עד שנתנה לי ללטף אותה: בכל פעם שניסיתי לגעת בה, צרחה כאילו מכים אותה. עם הלסת שאינה במקומה והשיניים השבורות, האגן הפגוע והרגליים העקומות שלה, היה די ברור שזה מה שקרה קודם. כשהכרנו, היא היתה מרוסקת נפשית יותר מכל כלב אחר שהכרתי.

בהתחלה קראתי לה "המשוגעת מחצר 4". אחר כך, במהלך השנה הארוכה שבה חיזרתי אחריה כמו שלא חיזרתי אחרי איש בחיי, הפכה ל"משוגעונת", אחר כך ל"משוגעוגי", בסוף לעוגייה. עוגייה שלי.

בבית המחסה הייתי יושבת איתה כל יום, מנסה לפתות אותה בדברי מאכל ומילים טובות ומתאפקת לא לשלוח אליה יד – התגובה שלה לידיים ולרגליים אנושיות היתה צרחות וצווחות וזחילות על הגחון.

חודשים של השתדלות יומיומית נדרשו כדי לרכוש את האמון שלה, אבל היום שבו התחילה לבוא בעקבותי אל הגורייה, לקבל פינוקים טעימים, היה אחד הימים הגאים בחיי.

אני זוכרת אותה יושבת על הסלע הקבוע שלה בבית המחסה ומפקחת על כולם.

אני זוכרת אותה בפנסיון של אביבה, שם המשכנו את השיקום כשחיפשתי לה בית מיוחד.

אני זוכרת את הרגע שבו פתאום היה ברור שבעצם יש בית שמחכה לה, והוא הבית שלנו.

אני זוכרת אותה נעתרת, קצת בלית ברירה, לכל מי שנכרכה כאן אחריה. לדזי הקטנה והעקמומית, שהגיעה אלינו אחרי שננטשה בגיל שבע-עשרה, נראתה כמו קריקטורה זעירה של עוגייה – ובתוך כמה שעות מרגע שהגיעה אלינו התאהבה בה לגמרי והלכה אחריה כמו כפילה קטנה. לפרפר, שאימצה לה אותה לאמא שנייה, ומאז שהיא מתה מסתובבת בבית אבודה ולא יודעת אצל מי להצטנף.

בשנים האחרונות הלכו הרגליים העקומות שלה ונחלשו. הלב שלה, שהיה מוגדל אחרי כל החיים האלה – איך אפשר להאשים אותו – רעם. בימים האחרונים מיעטה לאכול, ובלילה האחרון כבר היה ברור שזהו.

כל השנים שהיו לנו יחד היו שנים טובות.

מרגע שלמדה להיעתר לאהבה, היתה נרגשת מכל ליטוף, מאזינה לכל מלה.

היא היתה כלבה שמחה. מאושרת ונרעשת. יקרה וקשובה.

היא היתה אחות לבי.

החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי בלעדיה.

הלב שלי היה נראה אחרת לגמרי בלעדיה.

עובדה, עכשיו הוא כבר אחר.

היא מתה בת 16.5, ללא כאבים, אהובה ומחובקת.

היי שלום, עוגייה קטנה. לא היתה ולא תהיה כמוך