כבר כמה ימים שאני רוצה לשים תמונה של ג'וזי, אבל בכל פעם שרציתי לספר עליה – נתקעתי. לא ידעתי איך לתאר את מה שעבר עליה. לא רציתי לחשוב על זה. אפילו אני, שבשנות עבודתי הארוכות בבתי מחסה ראיתי כבר התעללות אחת או שתיים או מאה, מוצאת שבכל פעם שאני יושבת איתה ומלטפת אותה אני צריכה להדחיק בכוח כל מחשבה על מה שעבר עליה – וזה לא קל, כי כולה צלקות שמבהירות היטב מה קרה שם, וברגע שמכירים אותה אפשר לדמיין גם בדיוק באיזו סבלנות נוראה הגיבה כשעשו לה מה שעשו. זה דבר שאי-אפשר להבין. רוע שקשה לתפוש.
אבל נתחיל מהסוף, והוא נהדר: לפני כמעט חודשיים ג'וזפין מצאה בית נפלא, משפחה שאני מלווה בתהליך עוד בטרם האימוץ ובמשך ההסתגלות, יש לה כעת אמא שאני לא מצליחה לדמיין טובה ממנה, והיא כבר בטוחה ואהובה, וכך תהיה לתמיד 
ונוסף על כל השמחה הזו, השבוע ג'וז גם מתארחת פה בפנסיון, וסוף-סוף יש לנו הזדמנות להכיר כמו שצריך, פנים אל פנים 
[בתגובה הראשונה: לינק לפוסט שתנו לחיות לחיות-העמוד הרשמי העלו לאחר שהצילו אותה מהתופת (אל תקפיצו את הפוסט. כאמור – היא כבר אומצה ואהובה מאד מאד ועדיף לשתף את מי שעדיין בכלוב)]
עכשיו יש לג'וזי כמה צלקות מטרידות למראה והיא עיוורת גם בעין האחת שיש לה. היא טובה ומתמסרת, רכה ובוטחת למרות כל מה שעבר עליה, ולומדת להתנהל בעולם חדש, כזה שהיא לא מכירה: עולם שיש בו מגע עדין ואוהב (במקום נשיכת סכין, אש וחומצה), עולם שיש בו מיטה נוחה ורכה שנקנתה בלונדון במיוחד עבורה, אוכל טעים, ממתקים, ליטופים ומלמולי אהבה למכביר, ובעיקר טיפול מסור וסבלני בכל פצעיה ומכאוביה, מבחוץ ומבפנים.
אני כותבת את זה כדי להזכיר לעצמי שג'וזי תהיה בסדר. שהסיפור שלה הגיע לפרק הטוב. אבל גם כדי להזכיר שיש קרוב אלינו הרבה כלובים ובהם אינספור כלבים אחרים שמחכים לאנשים שיבינו אותם, שיצילו אותם, שיעניקו להם חיים חדשים וטובים, אחרים לגמרי מכל מה שהכירו. הם מחכים לכם ממש כעת, בכל הארץ. מאות ואלפים – וכל אחד מהם הוא באמת אור קטן!