נפרדנו מפופאי והזנב שלנו בחצי התורן היום 
בהתחלה חשבנו שהיא רק באה למות פה.
היא היתה זערורית כזו כשראינו אותה בפעם הראשונה, שפופה וכמעט דוממת וזקנה-זקנה. אנחנו לא יודעים כמה שנים עברו עליה בחדר האסבסט הצפוף והמטונף שממנו הוצאנו אותה, פצועה ורעבה ומלוכלכת.
התמונה משמאל צולמה ביום הראשון שלה פה. ברור למה לא נתנו לה יותר מכמה חודשים, במקרה הטוב.
שלוש שנים עברו מאז. ובמהלכן התעקש הגוזל הקטן הזה על מקומו בבית ובלב. כלבה שמחה ואמיצה, שרצתה מאוד לחיות – וכך בדיוק עשתה, במלוא הנחישות והרוך והחוצפה והמתיקות הזו, שלא ניתן לעמוד בפניה.
אתמול נפרדנו ממנה. אפילו במוות היא היתה רכה ומתחשבת. היא נפרדה לאט, בצעדים קטנים, במשך כמה שבועות. עד שהיה ברור שזהו, היא סיימה.
חלק מהלב שלנו הלך איתה. וזה בסדר, כי היא גדשה אותו כל כך.
אני לא יודעת מה היה קורה אילו היתה מגיעה אלינו בתור כלבה צעירה, ולא בתור קשישה שהחיים כבר חבטו בה מכל הכיוונים. אבל יודעת בוודאות שגם תקופה לא-ארוכה ביחד יכולה להיות משמעותית ונהדרת. בשבילה וגם בשבילנו.
תודה, פופאי אהובה כל כך, שנתת לנו את השנים האחרונות שלך.
ולכל המהססים אם לאמץ כלבים קשישים, אל תהססו. עם כל שברון הלב שממתין בסוף, כדרכו, זו מתנה ענקית שאתם יכולים לתת להם – והם לכם 