אני לא יכולה לחשוב על מקום שמתאים ללייקה פחות מאשר זה שבו התחילה את חייה לפני 17.5 שנים: בית הקונסול של אחת ממדינות אסיה, בית מצוחצח ורשמי, שהתנהל לפי כל כללי הטקס וניסה להכניס אותה לתלם ולשבור את הרוח החופשית והפרועה שהיתה.

אבל לייקה פרחה בבלגן. עד הרגע האחרון היה לה זיק כזה בעיניים: היא זממה מזימות, פרעה סדרים ותיחבלה תעלולים.

כשהיתה בת שנתיים, הקונסול עזב את הארץ ואותה השאיר בצער בעלי חיים. שעה בלבד הספיקה להיות בכלוב עד שזכתה במשפחה חדשה ובבית שאין כמוהו. בית שידע להעריך את הפראות הנלבבת שלה, וידע גם לחבל בחינוך הנוקשה שקיבלה קודם לכן עד שהזדהרה במלוא תפארתה האנרכית. היא זכתה בחיים שלמים של טיולים ומשחקים, אוכל טוב והשתוללויות בפארק, עם אמא שלה מירי ועם שחר, אחותה-על-שתיים, שידעו להעריך וליהנות מהשובבות המתפרצת ומלאת החן שלה.

לפני שנתיים, בגיל 15.5, לאחר ששהתה אצלנו בפנסיון כמה וכמה פעמים וכבר הרגישה לגמרי בבית, ועם ההתדרדרותה הפיזית שחייבה טיפול סיעודי מסביב לשעון, היא הגיעה לגור כאן איתנו. המשפחה הנפלאה שלה ביקרה אותה אצלנו בכל הזדמנות, להשתעשע יחד ולהנעים את זמנה (ואת זמננו). אני מאמינה ומקווה שהיה ללייקה כיף ושמח ומעניין וטעים בכל הזמן הזה.

לא קל לנפש חופשיה שכזו לכרוע תחת משא השנים, לשאת את האיטיות המרגיזה, את הגוף שלא הולך לאן שכיוונת, הרצון שאינו מתמלא, הקושי בביצוע פעולות יומיומיות שהיו תמיד מובנות מאליהן. לייקה הצליחה לשאת זאת בחן האופייני לה – ואנחנו היינו שם כדי לעזור לה כשפחות הצליחה.

ללייקה היתה אישיות כובשת ונוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה (ולמה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה בכלל?) וכעת יש לנו חלל ריק באמצע הסלון, חור שחור במקום תלתלים לבנים – וחור תואם בלב.

אהבנו אותה מאד. היא כל כך חסרה פה

היי שלום, לייקי קטנה אם יש גן עדן, הוא מלא עכשיו קערות מים הפוכות, ממתקים על התקרה וחתולים המומים.