טאז היה אצלנו כמעט מרגע שנפתח בית גיל הזנב. דייר ראשון בבית האבות שלנו.

ההורים שלו סיפרו שהיה אמור לשמש מעין כלב שמירה, אבל כבר מאז שהיה גור היה ברור לגמרי שזה פשוט לא עומד לקרות. הוא היה מתוק מדי וחששן, והעדיף להסביר פנים לאורחים, לכלבי השכונה ולחתולים שהגיעו לשתות לו מהקערה (הווטרינר, בזמנו, אמר להם שיחזירו אותו למגדל, כי מי צריך רועה גרמני פחדן, אבל הם הסבירו לו שמשפחה זו משפחה – ואם הילד פחדן, אז פחדן. משפחה לא מחזירים. אני מאמינה שזה היה הרגע שבו התאהבתי לראשונה במשפחה המסורה והנפלאה הזו שלו. מאז היו עוד רגעים רבים כאלה).

אמנם הכרנו את טאזי כשכבר היה מבוגר מאוד, אבל מדי שבוע, כשהגיעו לבקר אותו, בני המשפחה שלו סיפרו לנו על הרפתקאותיו – והוא תמיד התרגש כל כך לראות אותם (ולזכות במסאז', טיפול יופי ושירים, כדורים מצפצפים חדשים וחטיפים מגוונים).

חגגנו לו כאן שני ימי הולדת, 14 ו-15. אלונה Alona, אחותו-על-שתיים ואחת הנשים המעולות שהזדמן לי להכיר, הביאה עוגה וממתקים לכולם. אי-אפשר אפילו להסביר איזה קשר יפהפה ומיוחד היה להם, וכמה הוא אהב אותה והיא אותו. הוא חגג עם כתר על הראש והיה המאושר שבכלבים. הוא אהב לאכול, אבל נראה שאפשר היה לתדלק אותו גם על טהרת האהבה.

כשהיה גור היה מוכן לרדוף אחרי כדורי טניס כל היום וכל הלילה.

כשהגיע לכאן היה מדדה אחריהם למרחקים.

אחר כך למרחקים קצרים יותר.

אחר כך, כשכבר התקשה מאוד לקום, היה שוכב וקורא לנו שנגלגל את הכדורים אליו. הוא היה תופס אותם בפה ומרוצה מעצמו בלי סוף.

ואם לא כדור, גם ממרום שנותיו עדיין היה מנסה לתפוס את זרם המים מהצינור בגינה ולהשתובב גם בלי לזוז כמעט, נוטף מים וחסר דאגות.

הדברים ששימחו אותו בצעירותו המשיכו לשמח אותו. מהבחינה הזו, הוא היה גור קטן וגם כשהגיל הכביד והגביל – גם כשכבר לא שלט בסוגרים, גם כשרגליו כבר לא נשאו אותו, שכבר היה כמעט עיוור, הוא לא נתן לזה להפריע לחדוות החיים שלו.

לכולנו יש הרבה מה ללמוד ממנו.

(בסרטון בתגובה הראשונה, טאזי מדגים כמה חשוב להמשיך לשחק גם עם כלבים קשישים – גם אם גופם כבר זקן ונוקשה, לא פעם עדיין נחבאת שם חדוות גורים).

בחודשים האחרונים, כשכבר איבד כל יכולת לשאת את המשקל שלו בעצמו, היינו מובילים אותו עם רתמת נשיאה והוא היה מניע את הרגליים ובטוח שהוא הולך לבד. זה שימח אותו מאוד.

טאז היה חכם וטוב.

הוא מת מוות שקט ורך מאין כמותו.

בימים האחרונים כבר כמעט לא אכל. רק התלטף בשקט.

ישבנו איתו ותהינו אם כבר הגיע הזמן.

קיווינו למשוך עוד יום או יומיים, כדי שהמשפחה שלו תוכל להתאסף מקצוות עולם ולהיפרד ממנו, כפי שייחלו, אבל אלונה אמרה שהוא בטח יבחר לעשות את זה לבד, בדרך שלו.

וכך עשה.

לבקשת אמא שלו, שרנו לו שירים רכים. מאז שהיה גור הוא אהב ששרים לו, היא אמרה.

ליטפנו אותו ושרנו לו. הזכרנו לו כמה הוא אהוב ונפלא. ואז נדמה היה שעובר בו איזה גל קטן. הנשימה שלו האיצה לרגע ואז שככה.

חיבקנו אותו עד שנגמר וגם קצת אחר כך. הוא מת לנו בידיים, אהוב כמו שהיה כל חייו.

להתראות, טאז קטן. כל כך ריק פה בלעדיך