תגידו הי לפשושה בגיל 16 היא נדרשה לחפש בית חדש, והנה – מצאה אותנו ואת פרויקט "שמחת זקנתי" שלנו.

ברוכה הבאה הביתה, פרצופונת

– – –

כמה מלים על פרויקט "שמחת זקנתי" ועל השִׂמְחָתוֹנִים שלנו

במשך עשר השנים שבהן עבדתי בבתי מחסה, טיפלתי באלפי כלבים וחתולים. לרבים מהם מצאתי בית. מאחרים נפרדתי בנסיבות משמחות פחות. לפעמים הם היו זקנים. לפעמים חולים מאוד. לפעמים הגיעו שבורים מכדי להמשיך לחיות. כמה מהם מתו אצלי בידיים. העצב שלהם מת איתם – ושלי נשאר איתי. העצב על מי שננטש בתא קר, בכלוב, על רצפת בטון. מי שנשאר למות לבד.

לכן, כשהקמנו את בית גיל הזנב, החלטנו שזו המתנה שאנחנו רוצים לתת להם: לא למות לבד. לדעת שהם אהובים ורצויים עד הרגע האחרון. וכאלה הם יהיו, כי אי-אפשר לרמות כלב.

הם מגיעים אלינו, אחד או שניים בכל עת, בני 16-17, ואצלנו הם נשארים עד תום ימיהם. נכון, הרגעים האחרונים אף פעם לא קלים. אבל את כל הרגעים שמובילים אליהם הבטחנו לעשות טובים ושמחים עד כמה שרק אפשר.

אנחנו מעניקים את כל החום ואהבה שהם צריכים, לצד המקום, הטיפול והציוד הסיעודי, ואנשים טובים עוזרים במימון טיפולים וטרינריים, תרופות ומזון.

במסגרת הפרויקט עד כה חיו איתנו ונפטרו בשיבה טובה צחי, דזי, תָּם, מרגו, אפרוח, אוגי ותותי

זה לא קל, להיפגש ככה וכבר להיפרד, וכך שוב ושוב, אבל אם יש דבר חשוב בפרויקט הזה, זה הדבר: לפתוח בפניהם את הלב באמת, לתת להם ימים טובים ושמחים (לא פעם אחרי חיים שהיו קשים ומרים), ולהבטיח שיידעו שהם אהובים ורצויים, גם אם נהיה יחד רק לרגע קצר וגם אם הצער שלנו ארוך לפעמים גם מן התקופה שהיתה לנו יחד.