דזי, 2000-2017

דזי הגיעה אלינו לפני ארבעה חודשים: בת 17 וחצי, שני בתים לפחות מאחוריה ובשניהם בעליה מתו והיא נשארה לבד. בפעם האחרונה השאירו אותה על המדרכה לפני דלת הבית שננעלה מאחוריה, כולה ארבעה קילו עם גב עקמומי, צליעה בולטת, עין אחת תקינה ומעט מאד אמון בעולם.

אי-אפשר להאשים אותה על כך שבהתחלה חשדה בנו ואפילו חשפה שתי שיניים (היחידות שנשארו לה. לא אמרנו לה כמובן שהיא לא נראית מפחידה בכלל, אלא רק חמודה וקצת מטופשת. להפך, התייחסנו למופע בכל הכבוד הראוי והתקרבנו רק כמה שהרשתה). בסופו של דבר, אחרי הרבה חטיפים, שרשרת אינסופית של מלמולי הרגעה וחיבה וימים רבים של התחנפות חסרת בושה מצידנו, היא הפנימה שהיא יכולה להרפות ולא לדאוג. הבטחנו לה שהסבל היחיד שנרשה לה לעבור יהיה כשאני מבקשת להושיב אותה עלי ולגרד לה את האוזן, בזמן שהיא דווקא מעדיפה להתמתח במיטה שלה ולקבל ליטופים בבטן.

עם הזמן דזי התגלתה כאחת הכלבות המצחיקות יותר שפגשנו. בשעת האוכל רדפה אחרינו בדילוגים צולעים ברחבי הבית וצייצה בתחושת דחיפות ברורה. בערב ניגשה להתכרבל עם בובת הכבשה החביבה עליה (שדומה לה באופן חשוד), וכל הזמן הזה חיזרה בעקשנות ובאופן נוגע ללב אחרי עוגייה שלנו, שאיך לומר, לא שמה עליה בכלל. והנה דבר משמח: דווקא בשבוע האחרון לחייה של דזי, אחרי חודשים ארוכים של מאמצים שלא נשאו פרי, עוגייה נענתה פתאום לנסיונות החיזור שלה. בכל השבוע שלפני מותה, עד דקות ספורות ממש לפני שקרסה, הן הסתובבו יחד בחצר או שכבו בסלון זו לצד זו וכשכשו בזנב במתואם.

דזי הגיעה לכאן בערוב ימיה, כדי לבלות את הישורת האחרונה של חייה כחלק מפרויקט "שמחת זקנתי" שלנו (פרויקט הוספיס התנדבותי שמיועד לכלבים עזובים בסוף דרכם). אבל למרות שידענו את זה מהתחלה; ולמרות שהבית גדול ומלא כלבים; ולמרות שהיא קטנה כזו ולא זכינו בה לזמן רב, פתאום מרגיש פה ריק מאוד בלעדיה. ריק ועצוב.

אז נכון, העובדה שהמוות שלה לא היה הפתעה גדולה לא עושה אותנו עצובים פחות, אבל יש גם הרבה שמחה בידיעה שהחודשים שעשתה איתנו כאן היו כל כך טובים לכולנו, שהסוף היה מהיר וחסר סבל ושהשאירה אחריה זכרונות של הנאה וצחוק.

ושמצאה מקום בלב שלנו כמו שאנחנו, כך אני חושבת, מצאנו בלב שלה.

דזי, זו היתה זכות גדולה להכיר אותך את חסרה לנו מאוד.