הרגע הזה שהם מבינים שהגיעו למנוחה ולנחלה. בשביל זה.
דזי, בת 17.5, שהגיעה אלינו במסגרת פרויקט "שמחת זקנתי", נזרקה מביתה כשבעליה נפטרה. לפני כן היה לה בית אחר, אבל גם שם מת לה האבא והיא נאלצה לנדוד.
כשהגיעה לכאן היתה כל כולה עקמומית ומכווצת, ברחה מפני וניסתה לעשות את עצמה קטן-קטן. עבדנו הרבה על אמון (כמו שמלמדים כל החטיפים שהצטברו לה על המותניים), ובתמורה זכינו בין היתר במופעים של התנהגות מבדרת במידה שלא תיאמן. מתברר שמדובר בכלבה מצחיקה ברמות, החל בדרך שלה לנזוף בי אם הגיעה השעה שבע ועוד לא הגשתי לה ארוחת ערב, דרך ריקודי דילוגים מקרטעים כשהיא חושבת שמגיע לה ממתק, וכלה בחיוך המצחיק שחושף את שתי השיניים שנשארו לה (אחת למעלה ואחת למטה) ובנביחות הצרודות והמגוונות (כי דזי יודעת להבהיר בדיוק מה היא רוצה בכל רגע נתון).
החיוך שלה בתמונה הוא סופו של תהליך. במשך הרבה זמן, דזי היתה צריכה לדאוג לעצמה. עכשיו היא כבר יודעת שיש לה על מי לסמוך, שהיא יכולה לשחרר (וממש רואים את זה על הגוף שלה!), שדואגים לה. רואים שהיא מבינה שזהו, זה הבית ומכאן כבר לא מתגלגלים יותר. וזה שווה הכול.