היום השיר שלי עצוב

את ענבל ואת ג'ינג'ר שלה הכרנו כשהיה בן 15.5. בהתחלה הוא הגיע רק לכמה ימים, עם פרצוף "אל תעזרו לי, אני יכול לבד" הכי חמוד שראינו, עם פרווה רכה-רכה, מבריקה מרוב אהבה, ועם תיאבון בלתי נדלה לחטיפים, לאוכל ולעיסוי אוזניים.

במשך כמעט שנתיים היה מגיע אלינו פעם בחודש, כשאמא שלו נאלצה לנסוע לצרכי עבודה, והוא היה נשאר לחופשה של שבוע – תמיד מצויד בקופסת התרופות הכי מסודרת ובערימות של ממתקים שהוא אוהב במיוחד, ומכוסה בנשיקות מאוזן עד זנב.

בכל פעם ניכר איך הגיל נותן בו את אותותיו: בפרווה שהלבינה, בסוגרים שנחלשו, ברגליים שהיו יציבות פחות, בקושי שהלך וגבר לקום לבד או ללכת יותר משניים-שלושה צעדים בלי ליפול. הוא לא סבל מכאבים, אבל התקשה יותר ויותר להתייצב ליד קערת האוכל או המים שלו, וכבר לא הצליח לאכול או לשתות בלי יד תומכת.

בסופו של דבר כבר לא היה אפשר להשאיר אותו לבד מחשש שיפגע בעצמו בטעות או יחליק על צרכיו ולא יצליח לקום לבד. באופי ג'ינג'ר נשאר עצמאי להדהים והמשיך להתעקש לעשות לבד את כל מה שהוא יכול – וגם את מה שלא – אבל הגוף נשמע לו פחות ופחות.

בשלב הזה, כשכבר לא יכול היה להישאר לבד בבית אף לרגע, ג'ינג'ר הפך להיות דייר של קבע בבית האבות הביתי שלנו. עטפנו אותו באהבה ובטיפול סיעודי מסביב לשעון, וזכינו ללוות אותו בחודשיו האחרונים.

ביום שישי ג'ינג'ר מת בשנתו, בן 17.5, רגוע, בלי כאבים. הוא היה מוקף חום עד הרגע האחרון: אהבתה של ענבל, אהבתן של שאר בנות משפחתו, שהעריצו אותו עד בלי די מיום שאומץ ועד יומו האחרון, וגם אהבתנו שלנו.

הלב שלנו שבור יחד עם לבה של ענבל, שבילתה איתו פה בכל רגע פנוי. לא היה אפשר לבקש לג'ינג'ר אהבה גדולה יותר, מסירות רבה יותר, חיים טובים יותר מאלה שנתנה לו המשפחה הנפלאה שזכתה בו – ושהוא זכה בה.

היה שלום, גור-אגוז קטן. אתה מאד חסר, אנחנו כבר מתגעגעים כל כך