היום נפרדנו מתותי היא היתה בת 18

לקחנו אותה לפני קצת יותר משנה, בגיל 17, אחרי שאמא שלה נפטרה והיא מצאה את עצמה בלי בית ובלי אף אדם שחפץ בה. קשישה קטנה ועקמומית, עם קשיי תנועה והתמצאות, ומעט מאד שמחת חיים.

תותי הצטרפה לפרויקט הקשישים הנטושים שלנו וחשבנו שנותרו לה רק כמה שבועות (הפרויקט שלנו – שמחת זקנתי שמו, נועד לתת בית אחרון לכלבים בני 16-17 שנעזבו בערוב ימיהם, אחד או שניים בכל פעם, ולתת להם כמה חודשים אחרונים טובים ושמחים, חמימים וטעימים. חשוב לנו שבבוא יומם הם ידעו שהיו אהובים ורצויים).

לשמחתנו תותי מצאה מחדש את השמחה שבקיום, את העונג שבמגע, את השמש שאהבה ואת המקרר. בעיקר את המקרר. היא כבשה לעצמה מעוז במטבח, לא רחוק ממנו, ושם קבעה את מקומה. גם כשבקושי עמדה ובפה שלה נותרה רק שן אחת, היא אהבה לאכול ואיתגרה אותנו להמציא עבורה שיטות שונות ומשונות להקל עליה להמשיך במלאכה.

היום נפרדנו ממנה, לאחר סעודה טובה אחרונה.

וכבר היא חסרה פה מאד, עם הציוצים הנרגשים שלה ועם הפרצופון המעוך שבא לנשק. המטבח נראה מוזר וריק בלעדיה.

נוחי על משכבך בשלווה, תותיני קטנה. כל הבית חסר אותך

_ _ _ _

גם הים נסוג

ויש לו אולי

רגשי אשמה

כמו לי

פתאום

והכל חוף

ויש צדפים לאסוף

וחיות

וצריך לחזור

מהנסיגה

ולאסוף

[- יונה וולך]