ברוכה הבאה, תותי! את לא צריכה לדאוג יותר

תגידו הי לתותי בת ה-16.5, שהצטרפה ביום חמישי לפרויקט הקשישים הנטושים של בית גיל הזנב.

האשה של תותי אהבה אותה מאד והיתה כל עולמה. כשהיא נפטרה, תותי נשארה לבד בעולם, בלי איש שירצה לטפל בה בזיקנתה.

תותי כבר חירשת כמעט לגמרי, לא רואה טוב, לא לגמרי שולטת בסוגרים, רזה מאד, נידפת כולה.

בזמן השבעה האומללה הקטנה הזאת גם אבדה ושוטטה ברחובות – ולאחר שנמצאה ובני המשפחה התקשו לטפל בה, הוחזרה אל הדירה הסגורה, שם רק זכרונות העבר אירחו לה לחברה.

אבל עכשיו תותי פה.

היא הצטרפה לצחי ותם בפרויקט "שמחת זקנתי" שלנו, זמן קצר לאחר שנפרדנו בדמעות מאפרוח וממרגו

בינתיים היא עדיין די מבוהלת וחסרת אוריינטציה, אבל כבר הבינה שהידיים שלנו הן מקור בלתי נדלה לליטופים וממתקים – וזה השיעור הראשון והחשוב ביותר שכל כלב לומד כשהוא מגיע לפה, אז אנחנו אופטימיים

בימים הקרובים תותי תמשיך להסתגל לביתה החדש, תתיידד עם חברים חדשים ותצבור ביטחון. בינתיים אנחנו מקפידים לספר לה בלי הפסקה כמה היא רצויה פה. היא אמנם די חירשת, אבל אני מאמינה שהמלים האלו מגיעות ישר ללב.

_______

והסבר לגבי הפרויקט ובית גיל הזנב בכלל, לאלה שלא מכירים:

אנחנו לא בית מחסה, אלא פנסיון ביתי בתשלום לכלבים קשישים (בלבד), לתקופות קצרות או ארוכות. לצד הפנסיון יש לנו פרויקט שלא-למטרת-רווח בשם "שמחת זקנתי", שבמסגרתו שלושה קשישים שננטשו בגילאי 16-17 באים לגור איתנו עד יומם האחרון, אהובים ומטופלים ובתנאים מושלמים.

בפרויקט אנחנו תורמים את המקום, הטיפול, השיקום, הציוד והסיעוד – ואנשים טובים מכסים את ההוצאות על האוכל, התרופות והטיפולים הרפואיים (בשלב זה אין צורך בתרומות נוספות, תודה!).

חשוב להבהיר שעם כל הצער שבדבר, המקום אצלנו מוגבל. אנחנו פועלים בבית הפרטי שלנו (שאינו כלבייה, אינו בית מחסה ואינו עמותה), שיש בו כבר את חבורת הקשישים המשוקמים הפרטית שלנו, ולכן יכולים לאמץ במסגרת הפרויקט שלושה כלבים בלבד בכל רגע נתון. הואיל וכל כספי התרומות משמשים רק לכיסוי ההוצאות הישירות על חברי הפרויקט (מזון, תרופות וטיפולים רפואיים), ואף שקל אינו מגיע לכיסנו הפרטי או לכיסוי התקורה, אנחנו חייבים להשאיר מקום גם לכמה לקוחות בתשלום. המקום מוגבל מאד, כאמור, ולכן כל הגדלה של מספר הכלבים בפרויקט תבוא בהכרח על חשבון מקום של לקוח, ואז בתוך זמן לא רב נפשוט את הרגל והפרויקט כולו יקרוס איתנו.

למותר לציין שלא היה דבר שהיה משמח אותי יותר אילו היינו יכולים לקחת אלינו מיד ובחינם את כל הקשישים הנטושים בארץ – אבל זה פשוט בלתי אפשרי (ובהזדמנות זו, הייתי שמחה אם אנשים יפסיקו לנטור לנו על כך… אתם יכולים להיות בטוחים שהלב השבור-כרונית שלי ער לכל אחד ואחד מהם). אגב, במקור הכוונה אכן היתה להקים בית מחסה לכלבים קשישים ונכים, אבל מסיבות ביורוקרטיות מייגעות ומרגיזות זה לא יצא אל הפועל. עם זאת, יש לי דף נוסף בשם כלבים נכים וקשישים מחפשים אהבה, ובו אני משתפת כלבים נכים וקשישים שזקוקים לבתים ואומנות. אם אתם פעילים ורוצים לשתף כלב כזה, אתם מוזמנים מאוד לשלוח לי לינק לפוסט ציבורי עבורו ואפרסם שם בשמחה. כמובן שזה גם הדף לגשת אליו אם אתם רוצים לאמץ כלב קשיש, ובמקרה כזה, ברכות רבות על ראשכם.

________

תודה ליסמין (עלאא ויסמין אבו סריא), שאירחה את תותי בביתה אחרי שאבדה ושבזכות הפוסט שכתבה הכרנו את תותי. תודה לשירה שנסעה במיוחד עד הקריות כדי להביא לנו את הפלא העקמומי הזה ותודה מעומק לבנו לתורמים לפרויקט "שמחת זקנתי", שבזכותם מתרחש הקסם הזה