בקצרה:

בית גיל הזנב יוצא להפוגה קלה (גם מהפנסיון, גם מהפייסבוק) לצורך חידוש כוחות והיערכות מחדש.

ובהרחבה:

הבית שלנו, בית גיל הזנב (על פנסיון הכלבים הקשישים, פנסיון החתולים, בית האבות, ההוספיס ופרויקט "שמחת זקנתי"), יוצא להפוגה.

מה יקרה אחר כך? אני עוד לא לגמרי יודעת, אבל לפני הכול צריכה קצת זמן לעבד את השנים האחרונות, שהיו גדושות מאד – מלאות כלבים וחתולים אהובים ומשמחים, שנפשנו נקשרה בנפשם, לצד טיפולים סיעודיים מרסקי לב, עבודה של 24 שעות, 7 ימים בשבוע, אחריות וערנות סביב השעון. בית שהוא פנסיון שהוא בית, שהוא אמנם עסק, אבל מה שאת "מוכרת" זו אהבה אמיתית ודאגה בלתי פוסקת.

במהלך השנים האלה, ליווינו בדרכם האחרונה עשרות רבות של כלבים. זו היתה דרך מלאה דמעות ולצדן אינספור רגעים של נחמה ושל שמחה, והלכנו בה כף אל כפה איתם ועם הוריהם, שעצם ההיכרות איתם ועם האהבה והמסירות העצומות שהפגינו היתה מתנה אדירה.

לצד זאת, במסגרת פרויקט "שמחת זקנתי", אימצנו כלבים שננטשו בקשישותם, ולפעמים רק אז זכו להכיר מיטה חמה, יד מלטפת ומילים טובות. ניסינו לעזור ככל שיכולנו לקשישים נטושים – וזה אף פעם לא קל ואף פעם לא מספיק. לא היה יום שבו לא התבקשתי להתנדב לקחת כלב או שניים כאלו, לפעמים בדמעות ותחנונים ולפעמים כדרישה כעוסה. כל סירוב לכלב כזה, שבזקנתו איש אינו רוצה בו כבר, מכביד לי על הלב גם עכשיו. זה אף פעם לא מספיק, ואף פעם לא נגמר.

עשרים השנים בהן טיפלתי באופן יומיומי בכלבים וחתולים היו מלאות שמחה וסיפוק, ומלאות גם פרידות ומוות – לרוב בשיבה טובה ואפילו מופלגת, ועדיין. זה קשה בכל פעם מחדש. לא רק שהעור לא נהיה עבה יותר, כפי שחששתי בזמנו שיכול לקרות, הוא דווקא מידקק מפרידה לפרידה.

ואז

בשנת הקורונה לא לקחנו כלבים חדשים כי אף אחד לא נסע לשום מקום, ובמהלכה מתו רוב הלקוחות שכבר התארחו כאן, וגם אנחנו נשארנו בלי כלבים משלנו, שכבר הזדקנו ולבסוף מתו כולם (כן, חברות, אפילו פז היה לה סרטן קטלני שתפסנו מספיק מוקדם כדי שתהיה לה עוד שנה טובה של חיים, אבל בסוף הכריע אותה). נותרנו כואבים ועצובים, ולראשונה ב-21 השנים האחרונות – עם בית נטול כלבים (לאלו מכן שאוהבות אותן: כל החתולות שלנו שמחות, חמודות ומזדקנות בחן, פחות או יותר).

ועכשיו מה?

עכשיו לתהות מה הלאה. לנסות לזהות את עצמי בלי כלב לצדי (עריכה בדיעבד: זה החזיק שבועיים בערך). להיות עם אסף יום שלם בים. לשבת לרגע בידיעה שאף כלבלב לא זקוק לי תכף ומיד, שחייו של אף אחד אינם תלויים בזמינותי המיידית. להסתכל על מיטות הכלבים הריקות, על התמונות הרבות, ולהתגעגע לכל מי שהיו כאן ועכשיו אינם. לחשוב איך וכיצד והאם לפתוח את הפנסיון שוב בעוד כמה חודשים, ואם כן, באיזו מתכונת בדיוק. לנשום.

מורן