אתמול היה יום שמח לשמץ הקטן, ויום שמח וקצת עצוב לנו.

אחרי שכבר התאקלם בשגרה הביתית, ובמקום לנסות לנשוך אותנו בא להתכרבל על הספה ולקבל ליטופים, קיבלנו טלפון: מתברר שיש לו משפחה שאוהבת אותו מאד (שהיתה בחו"ל ובכלל לא עודכנה בכך שברח מן הבית של הבייביסיטר).

הם הגיעו לכאן במהירות שיא, והפגישה היתה מלאת שמחה והתרגשות מכל הצדדים. שמץ, שבכלל קוראים לו סימבה והוא כמעט בן 17, קפץ ודילג ורקד מהתרגשות כאילו אין לו כאבי גב יותר – ובכך הרגיע את חששותינו האחרונים.

מלה טובה במיוחד מגיעה לרמלה אוהבת חיות, לאיריס יולזרי ומילן המתנדבות, לרויטל הווטרינרית ולאדיר הפקח, שלולא הטיפול הצמוד והמסור במיוחד שלהן, שמץ/סימבה לא היה כעת בחיים ולא היה זוכה להתאחד עם משפחתו.

תודה לכל מי שליווה את הסיפור ואת ההתאקלמות שלו אצלנו – ואם תרמתם לכיסוי הוצאותיו הרפואיות, דעו שהן ישרתו נאמנה את צחי (הכלב הנוסף בפרויקט ההתנדבותי "שמחת זקנתי") וכן את הכלב או הכלבה העזובים הבאים שיגיעו לכאן בקרוב.

שמץ קטן, נתגעגע!