אני מורן כהן, נעים מאד. אל בית גיל הזנב אני מביאה לא רק דעות מוצקות לגבי הזדקנות בכבוד ולגבי איכות חיים (שחשובה בעיני יותר מאשר אורך החיים לבדו), אלא גם את כל הידע והניסיון המקצועי שצברתי בשנים רבות של עבודה יומיומית עם כלבים.

רווחתם של בעלי-החיים והדאגה להם הן חלק משמעותי מחיי וממי שאני מאז שהייתי ילדה. בחרתי בצמחונות כשמלאו לי 12 (וכבר שנים רבות שאני טבעונית), ואני מטפלת בבעלי-חיים ופועלת למענם בשלושת (וקצת) העשורים שחלפו מאז – גם במסגרת התנדבות בארגונים ויוזמות למען זכויות בעלי-החיים וגם בחיי המקצועיים בטיפול בהם; בין היתר יש מאחורי ארבע שנות עבודה בצער בעלי חיים ירושלים, ארבע שנים כמנהלת בית המחסה של צער בעלי חיים רמת גן, ואינספור פרויקטים עצמאיים להצלה ושיקום של כלבים, חתולים וחיות אחרות.

על כל אלה מתווספים החיים בחברת להקת כלבים וחתולים (פרטיים ואומנות), רבים מהם ניצולי התעללות, נכים, עיוורים, סיעודיים, חירשים או קשישים. הם לימדו אותי יותר מכל הידע התיאורטי שצברתי בדרך, אבל גם כזה יש לי: בין השאר למדתי אילוף וטיפול התנהגותי בכלבים כדי לעסוק בשיקום בעלי חיים שעברו התעללות פיזית או נפשית.

אני דוגלת בגישת force free, ובעיקר מנסה לתת לכלבים עצמם להבהיר לי מה הם צריכים – סיוע סיעודי מלא או מרחב עצמאי ובטוח (תמיד בהשגחה), זמן לבד או זמן ביחד, גירוד באוזן או ליטוף בבטן.

לאחר שרוב חיי המקצועיים עברו עלי בכלביות רעועות שהוחזקו בעיקר באמצעות אזיקונים ורצון טוב – מבנים מתפרקים עם גגות אסבסט, בטון מתפורר וביוב שעולה על גדותיו – רציתי להקים את המקום הכי נעים, מזמין וטוב לאורחיו הקשישים, בין אם הגיעו לסופ"ש קצר ובין אם הם אמורים לבלות בו את השבועות או החודשים האחרונים של חייהם.

אל המסע הזה הצטרף גם בן זוגי, אסף שור, שלמד גם הוא טיפול התנהגותי, התנדב בעמותות שבהן עבדתי והתמחה בגירודי אוזניים ובקרצופי סנטר, ובלעדיו כל הקסם הזה לא יכול היה להתרחש.

יחד בנינו בית שיהיה שמח, נוח ומיטיב לכלבים ולחתולים שגרים בו וגם לנו עצמנו, שמטפלים בהם.

העבודה עם כלבים קשישים אינה קלה פיזית ואינה קלה נפשית, אבל היא זכות גדולה עבורי. חשוב לי ללוות אותם בעיקר בתקופה הזאת, ולתת להם לדעת שהם אהובים ורצויים. לתת להם לעשות לבד כל מה שהם רוצים ויכולים, ולעזור להם בכל הסבלנות, המקצועיות והכבוד בכל השאר.

גם לעצמנו לא היינו מבקשים פחות.