לצד הפנסיון, שאורחיו מגיעים מבתים אוהבים, פועל בבית גיל הזנב גם פרויקט הוספיס התנדבותי: "שמחת זקנתי". במסגרת זו מתגוררים איתנו כלבים שננטשו בהסגרים או ברחוב לעת זקנה, בגילאי 16-17. מאחורי רבים מהם יש סיפורי חיים קשים, אבל מרגע שהגיעו לכאן הם אהובים ורצויים, ויידעו שהם כאלה עד הרגע האחרון ממש.

הם מעבירים כאן את הימים, השבועות או החודשים האחרונים של חייהם, ומקבלים טיפול סיעודי ואת כל האהבה שבעולם; את הטיפולים הווטרינריים, ככל שהם נדרשים, עוזרים לממן אנשים טובים שסיפוריהם של הכלבים הקשישים נגעו ללבם.

במשך עשר השנים שבהן עבדתי בבתי מחסה, טיפלתי באלפי כלבים וחתולים. לרבים מהם מצאתי בית. מאחרים נפרדתי בנסיבות משמחות פחות. לפעמים הם היו זקנים. לפעמים חולים מאוד. לפעמים הגיעו שבורים מכדי להמשיך לחיות. כמה מהם מתו אצלי בידיים. העצב שלהם מת איתם – ושלי נשאר איתי. העצב על מי שננטש בתא קר, בכלוב, על רצפת בטון. מי שנשאר למות לבד.

החלטתי שזו המתנה שאני רוצה לתת להם: לא למות לבד. לדעת שהם אהובים ורצויים עד הרגע האחרון. וכאלה הם יהיו, כי אי-אפשר לרמות כלב.

נכון, הרגעים האחרונים אף פעם לא קלים. אבל את כל הרגעים שמובילים אליהם הבטחתי לעשות טובים ושמחים עד כמה שרק אפשר.

מכאן נולד פרויקט "שמחת זקנתי": רציתי להשאיר בבית גיל הזנב מקום גם לאלו שמזלם לא שפר עליהם (בדרך כלל בין אחד לארבעה כלבים קשישים שננטשו בגילאים מופלגים).

הכלבים שמגיעים לפה במסגרת הפרויקט לא מחפשים בית, אלא נשארים איתנו עד הסוף – לפעמים שבוע, לפעמיים שנתיים. התקופה שלהם פה אמורה להיות הכי יפה וטובה עבורם. עצוב לחשוב כך, אבל עבור כמה מהם מדובר בתקופה הטובה בחייהם.

הם מקבלים פה את התנאים הכי טובים ומפנקים, מקבלים את כל הליטופים ותשומת הלב שהם יכולים להכיל, אוכלים אוכל טעים ומזין, מקבלים חטיפים שווים, ישנים לצדנו על מיטות רכות ובעיקר – אהובים מאד.

חשוב לי להדגיש שאנחנו לא פה בשביל להאריך את חייהם של כלבי הפרויקט כמטרה בפני עצמה. הכלבים שאנחנו לוקחים כבר נמצאים בסוף דרכם. לנו ניתנה הזכות ללוות אותם בחלק הזה של הדרך, להנעים את זמנם כמה שאפשר ולתת להם למות בידיעה שהיו אהובים.

במקרה שיתחילו לחוות כאב פיזי או סבל מנטלי משמעותיים, שאי-אפשר לטפל בהם בצורה שתבטיח להם עוד ימים של שמחה נטולת מכאובים, נפנה לווטרינר/ית ונעזור להם לשים סוף לסבל. אנחנו לא מאמינים במתיחת הסבל, אלא בחיים בכבוד ובמוות בכבוד. אנחנו מבטיחים לספק את כל הטיפולים האפשריים לכל מכאוב שאפשר לטפל בו, ומקווים שנדע לשחרר כשזה כבר לא יהיה אפשרי.

אמנם זה לא קל, להיפגש ככה וכבר להיפרד, וכך שוב ושוב, אבל אם יש דבר חשוב בפרויקט הזה, זה הדבר: לפתוח בפניהם את הלב, באמת, ולתת להם לדעת שהם אהובים ורצויים, גם אם נהיה יחד רק לרגע קצר וגם אם הצער שלנו ארוך לפעמים גם מן התקופה שהיתה לנו יחד.

אולי להם זה כבר לא משנה, אבל לנו חשוב שיהיה מי שיצטער באמת ובתמים על לכתם, ושיזכור אותם באהבה כך שימשיכו לחיות בלב שלנו – ושלכם.

במסגרת הפרויקט חיו איתנו ונפטרו בשיבה טובה כלבים רבים.

ביניהם היו צחי, שחולץ בידי "למען הכלבים שבצל" ממשפחה מזניחה כשהיה בן 16. הגיע אלינו עיוור, עם רגל עקומה בגלל שבר שלא טופל, וכל מגע הכניס אותו ללחץ. הוא חי איתנו מדצמבר 2016 ועד יומו האחרון במאי 2019. בשעות הפנאי אהב לדדות בחצר, לנבוח על פרפרים ולאכול ממתקים רכים בפה ללא שיניים.

תָּם, שהגיע אלינו בן 17 דרך "אילת אנימלס" אחרי שהסתובב ברחובות נטוש ואומלל, עיוור וחירש, עם מעט מאד שיניים וזנב שבור. כשהגיע לפה גילינו כלב מתוק מאין כמוהו, שמוכן לתת לאנושות הזדמנות שנייה וללקק לה את האף. גילינו גם שהוא סבל מגידולים שפירים אך מכאיבים בפי הטבעת (אדנומה פריאנלית), ובסיוע תרומות הוא עבר ניתוח לטיפול בבעיה, לצד טיפול שיניים מקיף (כולל סגירת שתי פיסטולות בפה). תם היה עיוור ודמנטי, אבל נהנה מחייו. תחביביו העיקריים היו ליטופי סנטר, אוכל טעים, ולהתגלגל ולגרד לעצמו את הגב בהתלהבות משמחת.

דזי הנפלאה, שהגיעה לפרויקט אחרי חיים איומים והפכה לילדונת אהובה ומבדחת. לצערנו זכינו בה לחצי שנה בלבד עד שקרסה, אבל זו היתה חצי שנה משמעותית עבורה וגם עבורנו. אנחנו מתגעגעים אליה עדיין.

מרגו, שהגיעה אלינו בגיל 17 אחרי שהוצלה על ידי "הרצליה אוהבת חיות". היא סבלה משלל בעיות שמקורן בחיי הזנחה ממושכים ובזיקנה. בין השאר היתה עיוורת כמעט לגמרי, והיו לה רצועות צולבות קרועות בשתי הרגליים האחוריות. למרות זאת, היא נהנתה לטייל על הדשא, לישון, לאכול ממתקים ולקבל גירודים באוזן.

אפרוח, שהגיעה אלינו בגיל 16.5. בחייה הקודמים היתה כנראה סגורה בחדר חשוך ומעופש, מוזנחת ומטונפת, עושה צרכים על עצמה. רגליה ועיניה התנוונו כמעט לגמרי מחוסר שימוש ונראה שלא ראתה אור יום כבר שנים. שבועות ספורים אחרי שהגיעה אלינו התחילה לפרוח. היא קיבלה שלל טיפולים (בין השאר היו לה בעיות קשות בעיניים וכן בעיית כליות כרונית שהצריכה עירויים יומיים), אבל היתה מאושרת. כך נפרדנו ממנה.

אוגי היה איתנו רק שבועיים וחצי. הוא היה בן למעלה מ-17, וככל הנראה, עם גידול במוח. הוא בילה פה לצדנו, התפנק בשמחה, אכל היטב והסביר פנים לאורחי הפנסיון ולשאר דיירי הבית. קיווינו שיש לפניו עוד הרבה ימים יפים. אבל כשמצבו התדרדר באופן משמעותי והחלטנו לא לתת לו להמשיך לסבול (אנחנו יודעים שזה נושא קונטרוברסלי, אבל אנחנו מאמינים שיש מקרים שבהם יש חסד אמיתי בהמתת חסד, ושלפעמים זו ממש מתנה שאנחנו יכולים לתת לאהובים שלנו).

תותי, מצאה את עצמה ללא בית וללא אף אחד שרוצה בה בגיל 17. היא באה לחיות איתנו, הצחיקה אותנו המון עם הציוצים הרעבתניים שלה ועם הפרצופון המתוק והמעוך שלה. היא חייתה איתנו שנה וחודשיים. הנה היא מתבדחת.

פשושה, שהגיעה אלינו בגיל 16, והפכה בן רגע לחלק בלתי נפרד מחיי הבית. היא היתה כלבה שמחה, מצחיקה וסקרנית עד יומה האחרון, ואהבנו אותה מאד.